באחת מטיסותי מארגנטינה לניו יורק ישב לצידי כומר ממוצא ארגנטינאי
בדרך כלל אני נוהג לשבת לצידו של המלווה שלי, אולם בטיסה זו כמו מעשה שטן לא היו בעבורנו שני מקומות סמוכים, ושום נוסע לא הסכים לשנות ממקומו כדי שנוכל לשבת יחד, כך שלבסוף נאלצתי לשבת בסמיכות לאותו כומר
במשך כל שעות הטיסה שארכה שעות מרובות נגע בי הכומר שוב ושוב כאילו ביקש לטמא אותי בטומאתו, ואילו אני השתדלתי ככל יכולתי להעסיק את מחשבותי בדברי תורה, לחדש חידושים ולהתפלל לאבי שבשמים שיצילני מהשפעתו הרעה של כומר זה
מידי פעם העפתי מבט לכיוונו של שכני לספסל וראיתי אותו רכון על ספרי תועבה ושקוע בקריאתם, וכמו כן שמתי לב שבכל פעם שהדיילת עברה לצידנו – אותו כומר ביקש את קרבתה
כשהבחנתי במעשיו המגונים נתעוררתי לחשוב – הרי הכמרים והנזירים מצווים על פי דתם שלא להתחתן, כדי לפרוש כביכול מעינוגי העולם הזה, והנה עומד לפני כומר המייצג את דתו, אך הוא רודף תענוגות בצורה מבזה ובלתי ראויה. ולהבדיל אלפי הבדלות, אנו היהודים נזהרים מנגיעה אף בעת העברת חפץ מידינו לידי אישה
ולמדתי מוסר גדול על עוצמתה של התורה, ששומרת עלינו ועל גופנו מתאוות ומעינוגים שפלים. עלה בדעתי ששווה היה שהקב"ה יושיב אותי ליד הכומר רק בעבור לימוד חשוב זה, שאחוש את כוח התורה ומצוותיה שמגינות על האדם מהחטא, ובנוסף כדי שאבין את הפסוק "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא)
יחד עם זאת, חובה גדולה על כל איש מישראל לשמור נפשו לבל יטמא אותה, ויזכיר לעצמו את דברי חז"ל באומרם: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב, ד).
