בשנות האינתיפאדה הקשות בארץ ישראל, כאשר היינו שומעים על המצב הביטחוני הקשה ששרר בארץ הקודש, כאשר אנשים, נשים וטף נטבחו בידי מחבלים ומרצחים על לא עוול בכפם, רק מפאת היותם יהודים אשר רוצים לקיים את מצות יישוב ארץ ישראל, לא ניתן היה להישאר אדישים ושווי נפש למול הסבל הרב שהיה מנת חלקם, וצער גדול היה בלבנו עד כדי בכי ממש, על יושבי ארץ ישראל ועל הגלות המרה שבה אנו חיים
זכורני שכאשר הגיעו לצרפת דיווחים אודות פיגוע תופת מסוים שהיה בארץ ישראל, חשבתי בלבי – הלוואי שלא יהיו הרוגים. אולם לדאבון הלב אט אט נודעו מימדי האסון, וכלי התקשורת דיווחו על שישה הרוגים הי"
בשומעי זאת חשתי כאב חד בלבי ונשאתי תפילה לריבון העולמים – "ריבונו של עולם, עשה שלא יהיו יותר משישה הרוגים". אולם שוב נדחתה תפילתי ומספר ההרוגים עלה לשמונה, ואף שביקשתי מהקב"ה שלא יעלה מעבר לשמונה, טיפס מספר ההרוגים ועמד לבסוף על אחד עשר הרוגים על קידוש ה', הי"ד
כששמעתי גם על עשרות הפצועים שחלקם היו במצב קשה, חשבתי לעצמי שעל אף שהם נותרו בחיים מהפיגוע המחריד – חייהם שוב אינם חיים, ומי יודע אם אי פעם ישובו למצב שבו היו לפני האסון הנורא
כאשר נודע בצרפת על האסון שארע בארץ ישראל הבחנתי במספר אנשים שנדו בראשם ואמרו: 'אח, מסכנים היהודים בארץ ישראל', אולם לאחר שחלפו מספר שעות מהאסון, הבחנתי שאותם אנשים שכחו מכל הנעשה לאחינו בית ישראל, לא לקחו מוסר מהדבר והלכו לבלות במקומות אסורים
אין ספק שיש להמשיך לחיות את חיי היום יום התקינים, למרות האסונות הקשים שפוקדים את עם ישראל ואין להיכנס למרה שחורה ולייאוש
אולם עלינו לקחת מוסר מהאסון ולדעת שהיהודים בארץ ישראל סובלים בעבור היהודים בכל העולם ובשל כך עלינו להתעורר ולהתחזק בעבודת ה', כדי שלא נזדקק לתזכורות כואבות נוספות.
