פעמים רבות אני חש שעול הציבור הנתון על כתפי – קשה לי, במיוחד כאשר אני נאלץ לנדוד מארץ לארץ וממדינה למדינה בכדי להחזיק את מוסדות התורה. בזמני הנדודים הללו בהיותי בדרכים באויר, בים וביבשה אני מתמלא געגועים עזים לטעמה הערב של הגמרא. מתגבר בי הרצון לנטוש את העול הכבד הזה ואת טרחת הציבור וכל שאני מבקש הוא רק "אחת שאלתי מאת ה'... שבתי בבית ה' כל ימי חיי"(תהילים כז, ד)
הפעם הראשונה בה שאלתי את גדולי הדור שאלה זו הייתה לפני כעשרים שנה, כשפניתי לרה"ג ר' משה סולובייצ'יק זצ"ל מציריך שבשוויץ. בהמשך שאלתי גם לדעת התורה של רשכבה"ג מרן הרב שך זצוק"ל והמשכתי להתייעץ עם רבנים נוספים בעבר ובהווה
וכך השיבו לי גדולי ישראל: "לכל אדם ישנו ייעוד ותפקיד בעולם שדרכו עליו להגיע לידי תיקונו, ומכיון שנבחרת על ידי הבורא יתברך להיות ממזכי הרבים, חלילה לך מלעזוב תפקיד זה ולהתנער מהדאגה לקיום המוסדות, היות ותורתם של רבים תלויה בך, וללא התמיכה הכלכלית שאתה טורח להשיג להם – קול התורה שלהם לא יוכל להמשיך ולהישמע בעולם"
עוד המשיכו ויעצו לי גדולי ישראל שלא אוותר על זכות גדולה זו של זיכוי הרבים, כיון שזכות זו עתידה לעמוד לי בעולם העליון לאחר מאה ועשרים שנותיי על פני האדמה
ולעניין נדודיי בעולם הגדול ושהותי הרבה בנסיעות ממקום למקום הוסיפו ולימדו אותי גדולי ישראל שגם בדרכים ניתן לחוש את טעמה המתוק של התורה מתוך העיסוק בה בזמן הנסיעות ומתוך הידיעה וההכרה שבשליחותי – אני מחזיק את קול התורה, ומפיץ בכך את שם ה' ותורתו בעולם
