באחד מימי החנוכה לאחר הדלקת הנרות, פתחתי פי בשירה ובהודיה לה' יתברך על הניסים שנעשו לעמנו בימים ההם בזמן הזה.
באותו זמן עמד לצידי יהודי עצוב שעיקם את פניו למשמע השירה שלי. כשהבחנתי בעצבות שעל פניו – הדבר השפיע גם עלי, הפסקתי לשיר והשמחה שהייתי שרוי בה נעלמה כלא הייתה.
כך נשארתי עצוב עד שעלתה במחשבתי ההבנה כמה גדולה ההשפעה של כל אדם על חברו, וכמה כוחה רב לטוב ולמוטב, על כן התחזקתי במחשבתי לחזור לתחושת השמחה שהיתה לי מקודם ועד מהרה סרה העצבות גם מפניו.
הנה, כשם שאותו יהודי השפיע עלי בעצבותו, כך באותה מידה היה באפשרותי להשפיע עליו משמחתי, כך זכינו שנינו לשמחה ולהתעלות מאור נרות החנוכה.
