באחד הימים באה לפני אישה בוכה שסיפרה במר לבה שאין בביתם לחם לאכול ומים לשתות ובני ביתה סובלים מקור מרעב ומצמא באופן קבוע. כהוכחה לדבריה הופיע לפתע בנה, ולנגד עיני פנה לאימו: "אמא, אני רעב! מה אפשר לאכול?"
כאב לי מאד לשמוע על מצבם הכלכלי הקשה, ולכן שאלתי אותה: "הרי ישנם ארגוני חסד רבים מאד בשכונה שלכם, מדוע לא תפני אליהם ותבקשי מהם עזרה?"
האישה השפילה את עיניה והשיבה שבעלה והיא מתביישים מאד שאנשים זרים ידעו על העוני שבביתם והם מנסים ככל יכולתם להסתיר את מצבם הקשה מעיני הבריות. ולמרות שכל בני המשפחה סובלים מכך – אין בכוחם הנפשי לעמוד בפני בושה זו.
מובן שהשתדלתי לעזור להם ככל יכולתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי שהרי אמרו חז"ל (ויק"ר לד, ח): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", ויותר ממה שאני סייעתי למשפחה, אני זכיתי ללמוד ממשפחה זו מוסר השכל גדול:
כשם שבני המשפחה האביונים מוכנים לסבול סבל רב, ובלבד שיסתירו את העוני והרעב השולטים בביתם – באותה מידת הסתרה עלינו לנהוג כדי להסתיר את מעשינו הטובים, לא להתגאות בהם ולא לפרסמם ברבים. ועלינו להשתדל כל ימינו להתנהג בענווה ובהכנעה בבחינת האמור (מיכה ו, ח) – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוה-יך".
