באחת מתפילותי בישיבה הקדושה בליאון שבצרפת, כאשר הציבור כולו נעמד בשקט להתפלל את תפילת העמידה, אחד מן הקהל נשאר לשבת על מקומו מתוך עצלות ואדישות לתפילה.
באותו זמן עמד בסמוך אליו אדם נוסף שכאשר ראה שהוא אינו נעמד להתפלל כמו כולם – הוא פנה אליו ושאל אותו שאלה כלשהי. העצלן, מתוך כך שהיה בוהה באוויר – שכח שהוא נמצא באמצע התפילה, במקום שבו ההלכה אוסרת לשוחח בדברי חולין, והשיב לשואל על שאלתו.
תיכף ומיד הוא שם לב לטעותו, תפס את פיו בידו והצטער מאד על התקלה.
צא ולמד סופו של עצל. כבר אמרו חכמינו ז"ל שהבטלה מביאה לידי חטא. אילו לא היה נוהג בעצלות והיה מזדרז וקם מיד להתפלל את תפילת העמידה, תקלת הדיבור לא הייתה באה לידו כלל.
