בהיותנו ילדים, כאשר היינו קוראים בליל הסדר מתוך ההגדה של פסח את המילים "שפוך חמתך על הגויים" (תהילים עט), היה אבא זיע"א פותח את הדלת כמנהג היהודים מדורי דורות ומזמין את אליהו הנביא להיכנס אל תוך ביתנו.
באחת השנים שאלתי את אבא: "היכן אליהו הנביא? האם ראית אותו נכנס?"
"האם לא ראית אותו?" השיב אבא לי בפליאה.
כשהשבתי בתמימות "לא, לא הבחנתי באליהו הנביא שנכנס לתוך ביתנו", ענה לי אבא: "כשתגדל – תזכה לראות אותו".
כמו כן כמנהג ישראל היינו מוזגים יין לכוסו של אליהו הנביא והולכים לישון. עד היום זוכר אני איך היינו קמים בבוקר שלמחרת ליל הסדר מלאים ציפייה לראות – האם אליהו הנביא שתה מכוס היין שהכנו עבורו?
באחת השנים התחכמתי ושתיתי כשליש מכוס היין.
כשקמנו בבוקר שאל אותנו אבא: "מי שתה מכוס היין של אליהו הנביא?"
"בטח אליהו הנביא שתה מהכוס" השבתי בתמימות מעושה. אך אבא זיע"א לא קיבל את תשובתי ואמר שלא ייתכן שאליהו הנביא שתה כל כך הרבה יין, משום שהוא צריך לבקר באלפי בתים של יהודים, ואם ישתה בכל בית כל כך הרבה יין – הוא עלול להשתכר מכך.
מובן שכוונתו של אבא בדבריו הייתה להתבדח איתנו מעט, מתוך מטרה קדושה לחנך אותנו שלא להוציא דבר שקר מהפה.
כשחלפו השנים גדלתי והחכמתי, ואז הבנתי את גודל חכמתו של אבא שבתשובותיו המחושבות הקפיד שלא לערער את האמונה בלבנו. ולכן כאשר שאלנו אותו האם הוא ראה את אליהו הנביא נכנס בפתח ביתנו, הוא לא השיב בחיוב, אך גם לא השיב בשלילה, אלא אמר שכשנגדל נזכה לראותו, ובכך העביר לנו את התחושה שללא ספק אליהו הנביא הגיע לביתנו, אבל רק גדולים וצדיקים זוכים לראות אותו.
כל זאת מתוך דאגה שלא נבוא חלילה לידי זלזול במנהגים הקדושים וכדי שלא תיסדק האמונה התמימה שלנו.
גם בנוגע לכוס היין של אליהו הנביא – אבא לא אמר שאליהו הנביא כלל אינו שותה ממנה, אלא הסביר שאם אליהו ישתה כל כך הרבה יין בכל בית – הוא יכול להשתכר מכך, ואנו הבנו שאליהו הנביא כנראה שותה רק מעט בכל בית, והדברים התיישבו על לבנו. כשגדלנו, הבנו את הדברים לעומקם בזכות האמונה התמימה שאבא הכניס בנו בהיותנו קטנים.
ממרחק של שנים כאשר אני נזכר בשנות ילדותי – איני יכול שלא להתפעל ולהעריך את חוכמתו העצומה של אבא, שברגישות רבה השיב על שאלותינו נכונה, וכך חיזק בקרבנו את האמונה התמימה הנחוצה כל כך בשנים אלו של בניין האישיות.
