באחת השנים באה לפני אישה, ובבכי גדול סיפרה על חייה הקשים:
"בעלי עזבני ועבר להתגורר עם גויה, שתי בנותי עזבו אותי גם הן והתחתנו עם גויים שאינם בני ברית. כעת, בני האחרון שנותר לי מכל משפחתי – מבקש לשים קץ לחייו".
כך היו דבריה, והיא הוסיפה לשבת בחדרי ולבכות בכי נורא על כל בני משפחתה.
"האם את שומרת שבת?" שאלתי אותה.
"לא", הייתה תשובתה.
"האם את מקפידה על כשרות בבית?"
"לא".
"האם את נוהגת לצום ביום הכיפורים?"
"גם לא".
"אם כך, מה רצונך?" שאלתי בפליאה, והאישה השיבה: "אני רוצה שבעלי יחזור אלי ושבנותי תחזורנה גם הן ותינשאנה ליהודים".
הייתי המום למול בקשותיה. הרי היא עצמה רחוקה כל כך מהיהדות ואינה מקיימת אפילו את הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר. באיזו זכות אם כן היא דורשת מבני משפחתה לשמור על יהדותם?
כאשר החינוך בבית אינו חינוך יהודי, מה הטעם לבכות על כך שהילדים ירדו מהדרך והתבוללו בין הגויים, והרי היה צפוי שזה מה שיקרה?!
לעומת זאת כאשר הורים חפצים שילדיהם ישמרו על שייכותם לעם היהודי, עליהם לחנכם לכך מגיל קטן, ולהיות דוגמא אישית לדבר. ואז יזכו לראות את בניהם ממשיכים את השושלת היהודית של משפחתם.
