בבית הורי שבמרוקו, כבכל בתי היהודים, היינו אוכלים במשך ימי חג הפסח רק תפוחי אדמה, מצות ומעט עוף. באותם ימים לא היה בנמצא השפע העצום שיש היום של המאכלים השונים, העוגות והמשקים הכשרים לפסח בכשרות מהודרת, וברוך ה' גם אז היינו חיים וקיימים, שהרי ניתן להתקיים ממצה וממים בלבד.
לעומת זאת עצם החג והשינוי המבורך שהיה בו גרמו לנו להיות מאושרים ושמחים עד מאד, ולמרות האוכל הדל הרגשנו בחג התעלות אמיתית ותענוג רוחני רב.
וחשבתי לעצמי שיש בדבר לימוד עצום.
הנה בחיי היום יום אנו מתאווים לכל מיני מאכלים משובחים, ומבקשים לעצמנו כמה סוגי תבשילים לגוון בהם את הארוחות.
והנה בא חג הפסח ומוכיח לנו כי כל זה הבל! שהרי ניתן להתקיים במשך שבוע ימים ואף יותר מכך – ממצה, מעט תפוחי אדמה ומים, מבלי להזדקק לאותו שפע שקיים בעולם המודרני, וכל מה שאנו ממלאים את עצמנו באותו שפע חומרי הרי זה בעצת היצר שמושך אותנו להבל ולתאוות.
אך דווקא מתוך ההסתפקות במועט ומתוך הפחתת השפע החומרי מסוגל היהודי לעלות ולהתעלות, ולצמוח מבחינה רוחנית.
