בכל ערב שבת, בזמן קבלת השבת בבית הכנסת, אני מבחין במספר יהודים שעל פי מראה פניהם ועל פי אופן הליכתם ניתן לראות שהם עייפים מאד מעמל השבוע החולף. דבר זה ניכר עוד יותר במקומות ובזמנים שבהם השבת נכנסת בשעה מאוחרת, שאז נדמה שכל מה שאנשים אלו רוצים הוא לעצום את עיניהם וללכת לישון. לבי מתמלא רחמים על היהודים הללו שעמלים כל כך קשה לפרנסתם, ואני מקווה בשבילם שהשבת הקדושה תמלא אותם במצברי כוחות ורוח להמשך עמלם במשך השבוע.
כך יצא לי להבחין ביהודי מסוים שבכל ערב שבת היה נרדם בבית הכנסת. השתדלתי להבין אותו ואת העייפות שהוא חש בליל שבת, אבל יהודי זה ישן במשך זמן התפילה גם בבוקר יום השבת, וגם בשאר תפילות השבת הוא לא הקפיד להיות ערני ופעמים רבות נרדם על מקומו בבית הכנסת.
לפיכך החלטתי לעשות מעשה שיגרום לו להבין שזמן התפילה אינו זמן שינה ואין זה ראוי להירדם בבית הכנסת.
באחד מימי השבוע טרחתי והגעתי למקום עבודתו. במשרדי החברה בה הוא עבד הבחנתי באנשים רבים שעובדים מול מחשבים, והיהודי שהיה בעל הבית במקום – התרוצץ ממשרד למשרד ונראה עסוק מאד.
כשהיהודי הבחין בי לפתע עומד ומביט בו, הוא האט ממרוצתו וקרא: "הו, רבי דוד! מה שלומך? כבוד גדול נפל בחלקי שתבקר אותי במקום העבודה שלי!"
"האם אתה יודע למה באתי לבקר אותך היום?" שאלתי.
היהודי חשב מעט, אחר כך נענע בראשו לצדדים ואמר: "לא, איני יודע. מהי הסיבה לביקורו של הרב במשרדי?"
טפחתי על שכמו של היהודי והשבתי לו: "באתי לקחת אותך ללמוד תורה".
"עכשיו?! ללמוד תורה?!" התפלא היהודי, והמשיך: "רבי דוד, אני מאד עסוק כעת, עכשיו אין זה הזמן ללמוד תורה. ישנו זמן לעבוד, ישנו זמן ללמוד, ישנו זמן לאכול וישנו זמן גם לישון". כך אמר היהודי.
"האם היה לך זמן להתפלל הבוקר?" שאלתי.
"כן", השיב היהודי "הנחתי תפילין, קראתי קריאת שמע".
שמחתי לשמוע שלפחות על המינימום הזה לא ויתר היהודי בבוקרו של אותו יום. שיבחתי אותו על כך שוב ושוב ומתוך רגשי ידידות יצאתי מהמקום.
בשבת בבית הכנסת שוב הבחנתי בו נרדם על מקומו, לפיכך הערתי אותו משנתו ושאלתי: "האם אתה רוצה לעבוד כעת?"
"לעבוד?!" שאל האיש בתמיהה, "עכשיו שבת, וכעת הזמן להיות פה בבית הכנסת ולהתפלל".
מיד קפצתי על דבריו והוכחתי אותו: "אהה! תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר! אמנם אתה נמצא בבית הכנסת, אבל אם אתה ישן אין לכך כל ערך, ואתה יכול ללכת לעבוד. כשהייתי במקום העבודה שלך באמצע השבוע והצעתי לך ללכת ללמוד – אמרת לי "כעת זה לא הזמן ללמוד, כעת הזמן לעבוד". עכשיו, כשאתה בבית הכנסת וצריך להתפלל – אני רואה שאתה ישן! כלומר, גם עכשיו אין לך זמן לקב"ה. מתי אם כן אתה מפנה זמן לעבודת ה'? הרי גם בזמן העבודה וגם בזמן התפילה בבית הכנסת אין לך זמן פנוי לקב"ה?"
זוהי דרכו של היצר הרע. בתחילה הוא מגדיר לאדם באופן מדויק מהם הזמנים שבהם הוא ילמד תורה, יתפלל ויקיים מצוות, ולעומת זאת מהם הזמנים שבהם הוא משוחרר כביכול מלעבוד את הבורא.
לאחר מכן, באותם זמנים שמוקדשים לעבודת ה' – היצר הרע מפריע ליהודי לעבוד את בוראו על ידי שהוא מראה לו כמה הוא עייף, או שהוא מטריד אותו בדרכים אחרות: שיחת טלפון, פגישה דחופה, מחשבות זרות וכדו'.
אך עלינו להתגבר עליו ועל תחבולותיו, ולא להתייחס לדבריו המפתים של היצר. כל דקה מיומו של היהודי צריכה להיות מוקדשת לעבודת ה' יתברך במחשבה, בדיבור או במעשה. ובאופן זה, גם השעות שמוקדשות לענייני הפרנסה ולקיום הגוף – תהיינה קודש לה' ולתורתו.
קללת צאצאי בית עלי
באחת השנים, בהיותי בוונצואלה שבדרום אמריקה, באה לפני אישה וביקשה ברכה. היא סיפרה שכמה מבני משפחתה נפטרו בהיותם צעירים לימים ר"ל, ובני המשפחה שנותרו בחיים חוששים עד מאד לחייהם והדבר ממלא אותם בצער ובדאגה.
למשמע דבריה שקעתי במחשבות, ולאחר רגעים ספורים שאלתי אותה: "האם אתם כהנים?"
"כן", השיבה האישה.
"אם כן ייתכן שאתם מצאצאי עלי הכהן אשר נתקללו על ידי אלקנה הנביא שימותו בעודם צעירים לימים, ואף גם שמואל הנביא התנבא על כך מאוחר יותר", אמרתי.
האישה שמעה את הדברים ופחדה מאד לגורל בני המשפחה החיים.
לפיכך נתתי בידה תיקון אותו יעשו בני משפחתה (כמובא בגמרא אודות האמוראים אביי ורבא), וברוך ה' מאז פסקה המיתה הטראגית מאותה משפחה.
מעשה זה התפרסם במהירות, והוכיח כי דברי התנ"ך הם אמת לאמיתה, ומתקיימים עד ימינו אנו.
התורה אינה עוברת בירושה
באחד הימים נתבקשתי לבוא ולשאת דברים בשעת חצות הלילה באחת הישיבות הקדושות.
כשהגעתי למקום חשתי התרגשות גדולה למראה ארבע מאות הבחורים השוקדים על תלמודם ועוסקים בתורה. אנשי הצוות של הישיבה הצביעו מתוכם על שלושה בחורים שבעבר היו רחוקים מתורה ומצוות, וכעת זכו לחזור בתשובה שלימה.
עוד אמרו אנשי הצוות שכל אחד משלושת הבחורים המדוברים הינו צאצא והמשך לאחד משלושה צדיקים, עמודי עולם אשר העם היהודי הוגה רבות בספריהם הקדושים.
צמרמורת חלפה בגופי כשראיתי אותם, זכות אבות גדולה נפלה בחלקם להיות צאצאיהם של אנשים גדולים כל כך. אולם מנגד, לימדונו חז"ל שהתורה אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא כל דור צריך לעמול ולהתייגע בה בעצמו כדי לזכות בה.
אמנם אדם שעמל בתורה – יש בכוחה של זכות אבות לסייע בידו, אך בחורים אלו, עד שלא שבו בתשובה – זכות אבותם לא עמדה להם כלל ולא הגנה בעדם. ואילו עתה, כששבו לתורת ה' ולאמונה בו, בודאי זכויות אבותיהם הקדושים מסייעות בידם לראות ברכה בעמלם.
הייחוס כלי לעבודת ה'
לא פעם פוגש אני יהודי עם הארץ המתפאר בהיותו צאצא לשושלת רבנים חשובה. משפחתו בעלת עבר תורני מפואר והוא בעל ייחוס רב, ומשום כך הוא בטוח כי ייחוס זה יעמוד לו לזכות בעולם הבא, כשהוא מצדו אינו משקיע כל מאמץ בעבודת ה' ועסוק בהבלי העולם הזה ובתאוותיו.
ובדידי הוה עובדא, ובא לפני יהודי כשפניו שוחקות כאילו היינו מכרים ותיקים. כשהבחין בהבעת פניי שאינני מזהה אותו, שאל בתמיהה: "כיצד יתכן שהרב אינו מכיר אותי? והרי אני בנו של צדיק פלוני, ואף סבי היה צדיק אלמוני. צדיקים אלו היו גדולים ומפורסמים ולא ייתכן שכבוד הרב אינו מכירם!"
בשומעי את דבריו השבתי לו: "שמעתי אודות אביך הצדיק, ואף הכרתי את סבך שהיה גדול בתורה. אותם אכן מכיר אני בזכות התורה שלמדו, אולם אותך איני מכיר! עליך טרם שמעתי! ואיך תתפאר בזהות אבותיך בזמן שרחוק אתה מצדקותם מרחק רב?"
תפקיד היהודי בעולם הזה הוא לעמול בעבודת ה' ולהתאמץ לקנות את התורה ואת מצוותיה. כך תעמודנה לו זכויותיו בעולם הבא ונשמתו תזכה לישב לצד נשמות אבותיו הצדיקים. ואל יסמוך רק על זכות האבות שבידו, שאינה מבטחת אותו מפני הפורענות.
אמנם שגורה על לשוננו המשאלה "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", אך מקומה של אמירה זו הוא רק כאשר ייחוס האבות מצטרף לעבודת ה' של הבנים. אולם כאשר הצאצאים מתפארים בייחוסם ללא כל חיבור רוחני לשורשיהם המפוארים – הדבר מכאיב לאבותיהם הקדושים ומבייש אותם בעולם העליון.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, יח)
"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה. (ירושלמי נדרים ט, מא)
דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. תרגום - 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו [תמצית] כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו'. (שבת לא, א)
אהבה זו הוא הפך השנאה. שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו. שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו הן לבריאות גופו הן להצלחת נכסיו בכל אשר ישתדל לעצמו, וכל שכן שלא יגרם לו דבר אשר רוצה למנוע מעצמו. וכבר בארו הפילוסופים שהחוק הראשי שהוא שורש לחכמת המידות, הוא שירצה שכל מה שיעשה יהיה חוק כולל. רוצה לומר שבאם ירצה שיגיע רע לחברו במקום שעל ידו יקבל הוא תועלת. ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל. שאז יהיה החוק הזה לכולם להפסיד לחבריהם בשיגיע להם מזה תועלת. וזה ודאי לא יכון בעיניו שיגיע איש אליו הפסד בעבור תועלת עצמו ובזה ימנע גם הוא מעשות לחברו. וכן אם יש בידו להועיל לחברו וימנע מזה, ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל שאז גם כל האנשים ימנעו מהועיל לו. וזהו שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה.
אולם הפילוסופים המעיינים שאלו על זה הכלל שחוק זה הוא עדין בלתי כולל, כי לפי זה יעשה הכול בסיבת תועלת עצמו. וראוי שיעשה כל מעשיו בעבור חוקי התבונה העליונה הכוללת מבלי יערב עמה תועלת עצמו
ומטעם זה העלה בן עזאי את הכלל לענין נשגב יותר, שסמך על 'זה ספר תולדות אדם' שכל בני אדם קשורים כגוף אחד. וכולם נבראו בצלם אלוקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים. שהראש יאהב את היד כמו את עצמו. וכמ"ש בן עזאי (אבות) אל תהי בז לכל אדם. ואמר (ברכות ו, ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כי בהיות כל אישי בני אדם כולם כאיש אחד, הגם שהשלם הוא הלב והסגולה. הנה כל ההמון הם כבשר גידין ועצמות ועור וסחוס שבגויה שמקיפים על הלב וסוככים עליו. והלב ירגיש בחסרון כל אבר ובחליו והפסדו אף במכאב העור או בדל אזן. ובזה ירצה האדם להאדם מה שירצה לעצמו כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. (מלבי"ם ויקרא ח)
שני יהודים בעלי עסקים באו לפני כדי לבקש עצה בענייני עסקיהם. האחד נראה היה כשומר תורה ומצוות, ואילו לבושו של השני הראה כי אין בו אמונה בה' ובתורתו
כשנכנסו לחדרי קמתי ממקומי, ניגשתי לסוחר שאינו מאמין בה' וחיבקתי אותו. הסוחר המופתע, התפלא לפשר מעשי ואמר לי: "כבוד הרב, אינני מאמין באלוקים"
"אף על פי כן – יהודי אתה, בנו של מלך מלכי המלכים!" השבתי לו, "וגם אם כעת אינך שומר תורה ומצוות ואינך מניח תפילין, על כל פנים אביך או סבך ודאי היו שומרי תורה ומצוות, ובעזרת ה' יתברך גם אתה או בניך תשובו לדרך הישר"
לאחר מכן התייעצו עימי השניים בענייני העסקים שבשבילם באו, ואני הענקתי ליהודי המאמין ברכה הגונה. כשראה זאת חברו – ביקש לשוחח עימי ביחידות, ואז ביקש גם הוא ברכה הגונה כמו הברכה שברכתי את ידידו
הנחתי את שתי ידי על ראשו וברכתי אותו מעומק לבי. היהודי התרגש מאד, דמעות זלגו מעיניו ובפרץ של התעוררות אמר שהוא רוצה להניח תפילין ולשמור מצוות. הדרכתי אותו כיצד לעשות זאת, כיצד להתקרב לה' יתברך וכיצד לקיים את דברי התורה ומצוותיה
פגישה זו לימדה אותי לימוד גדול – כיצד מעשה קטן של גילוי חיבה ואהבת חינם ליהודי – השפעתו מפתיעה ומרחיקת לכת, שהנה הובילה את היהודי לחזרה גמורה בתשובה.
באחד הימים בהם קיבלתי קהל בא לפני בחור שניכר היה שהשקיע מאמצים רבים בכדי לשוחח עימי: תחילה נסע דרך ארוכה עד שהגיע אלי, ובהמשך, בגלל התור הארוך של הממתינים – נאלץ הבחור לחכות זמן רב עד שהתאפשר לו להיכנס לחדרי
כיון שהבחנתי במאמציו המרובים, חשבתי לעצמי שבודאי הגיע הבחור לבקש ברכה עבור עצמו. "מן הסתם ניצב הוא בפני מציאות קשה שמניעה אותו להקדיש זמן ומאמצים כה רבים כדי לפתור אותה". אך כשסיפר לי על הבעיה שבגללה התאמץ כל כך – התברר שהוא טרח בשליחותו של חבר, והברכה שביקש כלל לא הייתה עבור עצמו, אלא עבור חברו
ברכתי את חברו כפי שביקש, והייתי בטוח שלאחר מכן ינצל הבחור את ההזדמנות ויבקש ברכת הצלחה גם עבור עצמו - עבור הבעיה הגדולה שעבורה טרח כה רבות.
אך לא! התפעלתי לגלות עד להיכן מגיעות מידותיו הנעלות ואהבת הבריות שלו: כשסיים את העניין שלשמו נשלח – קם הבחור ממקומו, הודה לי ופנה ללכת
בשלב זה הבנתי ללא ספק שכל מעשהו היה לשם שמים בלבד, בלי כוונות אישיות, וודאי ישלם לו הקב"ה על כך שכר מרובה. הוא שימש עבורי דוגמא לחוסר אנוכיות, להתמסרות והקדשה רבה למען הזולת.
המאפשר לכם לאמץ אברך להצלחה, לרפואה שלמה, או לעילוי נשמת קרוב יקר.