זיע"א במרוקו, אשר נערכת מידי שנה ביום כ"ו באלול.
יהודי זה היה חשוך בנים, ושנים ארוכות הוא ואשתו התפללו וייחלו להיפקד בפרי בטן, וקיוו לזכות במהרה לאחוז בידיהם ילד משלהם.
באחת השנים כאשר מר שמואל השתטח על קבר הצדיק ביום ההילולא הוא הרבה לבכות ולהתפלל לה' שיושיע אותו. בכאבו הרב הכה על הקבר בראשו וזעק: "אלקא דרבי חיים ענני!" "אלקא דרבי חיים ענני!"
האנשים שעמדו לידו בסמוך לקבר הצדיק, מהם מפשוטי העם, ראו את מעשיו ואחזו בו בחוזקה כדי למנוע ממנו להמשיך ולדפוק את ראשו בקבר, וקראו אליו: "אל תבכה! אל תבכה! בשנה הבאה תבוא לכאן בעזרת ה' יתברך עם בן זכר! אמן!"
כל אותה העת עמדתי בצד, וכששמעתי את הבטחתם של יהודים פשוטים אלו אשר אינם נמנים עם בני התורה, עניתי גם אני אחריהם "אמן". לאחר מכן קראתי למר שמואל והוריתי לו להתחזק במספר הנהגות כדי שיהיה לברכה על מה לחול וכך יזכה שהיא תתקיים בו בעזרת ה'.
מר שמואל קיבל את הדברים ויצא מקברו של הצדיק רגוע ובוטח בכוח הברכה שקיבל שהקב"ה יזכה אותו בבן זכר בתוך שנמר גבי שמואל הי"ו זוכה להיות מן המשתתפים הקבועים בהילולת הצדיק רבי חיים פינטו ה. "כעת יש לי הבטחה" – אמר, והסיר דאגה מלבו.
כעבור שנה, ביום ההילולא, עלינו שוב כמנהגנו לקברו של הצדיק זיע"א. כיון שההילולא נועדה להתקיים במוצאי שבת – שָבַתְנוּ את השבת הסמוכה לה בעיר אסווירא, סמוך לקברו של הצדיק.
בצהרי יום השבת, בסביבות השעה שתיים, ישבנו יחד כמה מן המשתתפים, וביניהם היה גם מר שמואל הי"ו.
"נו, מה עם אשתך? היש בשורות טובות בפיך?" פניתי ושאלתי אותו.
"כן, ברוך ה' אשתי הרתה בזכות הצדיק זיע"א כפי שברכו אותי לפני שנה, אבל פרט אחד מהברכה לא התקיים במלואו", השיב מר שמואל.
"ומהו?" בקשתי לדעת.
"העניין שברכו אותי שאזכה השנה לחגוג את ההילולא כשאהיה אב לבן. אומנם אשתי מתקרבת כבר לסיום הריונה – אך עדיין לא ילדה, ורק בעוד כמה ימים אזכה להשלמת הברכה, כשהיא תלד בשעה טובה".
כששמעתי את דבריו שאלתי אותו: "ומהיכן יודע אתה שהברכה טרם התגשמה במלואה, אולי אשתך ילדה כבר אתמול בלילה, בליל שבת ואינך יודע מכך? או אולי היא תלד היום, במשך יום השבת?"
על כך השיב לי מר שמואל: "לא נראה לי שהיא ילדה ביממה האחרונה, בגלל שכששוחחתי איתה ביום שישי לפני כניסת השבת היא אמרה לי שהיא עדיין אינה מרגישה שום דבר שקשור ללידה".
אך אני לא התייאשתי ואמרתי לו שלמרות שלפני שבת אשתו עדיין לא הרגישה כלום, ייתכן מאד שכעת ממש, תוך כדי שיחתנו היא נמצאת בעיצומה של הלידה.
היהודי לא השתכנע מדברי, שכן על פי החשבון החודשים אשתו נועדה ללדת רק כעבור מספר ימים, ביום ראש השנה. אולם על כל פנים סיכמנו כולנו שאם אשתו תלד עוד באותו יום – הרי דבר זה יגרום לקידוש ה' גדול, בכך שיוכח לעין כל כוח הצדיק שפעל למענם.
במוצאי שבת, בעיצומה של ההילולא נכנס לפתע מר שמואל והחל צועק בפני הנוכחים כולם: "אלקא דרבי חיים פינטו!" "אלקא דרבי חיים פינטו!"
המומים מקריאתו הסתובבנו כולנו לעברו ושאלנו: "מה יש? מה קרה?"
ומר שמואל סיפר לכולם באושר: "אשתי ילדה בן בשבת בצהריים בשעה שתיים וחצי!!!"
בכך הושלמה הברכה שברכו אותו האנשים בדיוק שנה קודם לכן, ביום ההילולא, שיזכה להיות אב לבן בתוך שנה עד ליום ההילולא הבא. כל זאת בזכותו של הצדיק הטמון במרוקו, רבי חיים פינטו זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.
קללת צאצאי בית עלי
באחת השנים, בהיותי בוונצואלה שבדרום אמריקה, באה לפני אישה וביקשה ברכה. היא סיפרה שכמה מבני משפחתה נפטרו בהיותם צעירים לימים ר"ל, ובני המשפחה שנותרו בחיים חוששים עד מאד לחייהם והדבר ממלא אותם בצער ובדאגה.
למשמע דבריה שקעתי במחשבות, ולאחר רגעים ספורים שאלתי אותה: "האם אתם כהנים?"
"כן", השיבה האישה.
"אם כן ייתכן שאתם מצאצאי עלי הכהן אשר נתקללו על ידי אלקנה הנביא שימותו בעודם צעירים לימים, ואף גם שמואל הנביא התנבא על כך מאוחר יותר", אמרתי.
האישה שמעה את הדברים ופחדה מאד לגורל בני המשפחה החיים.
לפיכך נתתי בידה תיקון אותו יעשו בני משפחתה (כמובא בגמרא אודות האמוראים אביי ורבא), וברוך ה' מאז פסקה המיתה הטראגית מאותה משפחה.
מעשה זה התפרסם במהירות, והוכיח כי דברי התנ"ך הם אמת לאמיתה, ומתקיימים עד ימינו אנו.
התורה אינה עוברת בירושה
באחד הימים נתבקשתי לבוא ולשאת דברים בשעת חצות הלילה באחת הישיבות הקדושות.
כשהגעתי למקום חשתי התרגשות גדולה למראה ארבע מאות הבחורים השוקדים על תלמודם ועוסקים בתורה. אנשי הצוות של הישיבה הצביעו מתוכם על שלושה בחורים שבעבר היו רחוקים מתורה ומצוות, וכעת זכו לחזור בתשובה שלימה.
עוד אמרו אנשי הצוות שכל אחד משלושת הבחורים המדוברים הינו צאצא והמשך לאחד משלושה צדיקים, עמודי עולם אשר העם היהודי הוגה רבות בספריהם הקדושים.
צמרמורת חלפה בגופי כשראיתי אותם, זכות אבות גדולה נפלה בחלקם להיות צאצאיהם של אנשים גדולים כל כך. אולם מנגד, לימדונו חז"ל שהתורה אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא כל דור צריך לעמול ולהתייגע בה בעצמו כדי לזכות בה.
אמנם אדם שעמל בתורה – יש בכוחה של זכות אבות לסייע בידו, אך בחורים אלו, עד שלא שבו בתשובה – זכות אבותם לא עמדה להם כלל ולא הגנה בעדם. ואילו עתה, כששבו לתורת ה' ולאמונה בו, בודאי זכויות אבותיהם הקדושים מסייעות בידם לראות ברכה בעמלם.
הייחוס כלי לעבודת ה'
לא פעם פוגש אני יהודי עם הארץ המתפאר בהיותו צאצא לשושלת רבנים חשובה. משפחתו בעלת עבר תורני מפואר והוא בעל ייחוס רב, ומשום כך הוא בטוח כי ייחוס זה יעמוד לו לזכות בעולם הבא, כשהוא מצדו אינו משקיע כל מאמץ בעבודת ה' ועסוק בהבלי העולם הזה ובתאוותיו.
ובדידי הוה עובדא, ובא לפני יהודי כשפניו שוחקות כאילו היינו מכרים ותיקים. כשהבחין בהבעת פניי שאינני מזהה אותו, שאל בתמיהה: "כיצד יתכן שהרב אינו מכיר אותי? והרי אני בנו של צדיק פלוני, ואף סבי היה צדיק אלמוני. צדיקים אלו היו גדולים ומפורסמים ולא ייתכן שכבוד הרב אינו מכירם!"
בשומעי את דבריו השבתי לו: "שמעתי אודות אביך הצדיק, ואף הכרתי את סבך שהיה גדול בתורה. אותם אכן מכיר אני בזכות התורה שלמדו, אולם אותך איני מכיר! עליך טרם שמעתי! ואיך תתפאר בזהות אבותיך בזמן שרחוק אתה מצדקותם מרחק רב?"
תפקיד היהודי בעולם הזה הוא לעמול בעבודת ה' ולהתאמץ לקנות את התורה ואת מצוותיה. כך תעמודנה לו זכויותיו בעולם הבא ונשמתו תזכה לישב לצד נשמות אבותיו הצדיקים. ואל יסמוך רק על זכות האבות שבידו, שאינה מבטחת אותו מפני הפורענות.
אמנם שגורה על לשוננו המשאלה "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", אך מקומה של אמירה זו הוא רק כאשר ייחוס האבות מצטרף לעבודת ה' של הבנים. אולם כאשר הצאצאים מתפארים בייחוסם ללא כל חיבור רוחני לשורשיהם המפוארים – הדבר מכאיב לאבותיהם הקדושים ומבייש אותם בעולם העליון.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, יח)
"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה. (ירושלמי נדרים ט, מא)
דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. תרגום - 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו [תמצית] כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו'. (שבת לא, א)
אהבה זו הוא הפך השנאה. שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו. שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו הן לבריאות גופו הן להצלחת נכסיו בכל אשר ישתדל לעצמו, וכל שכן שלא יגרם לו דבר אשר רוצה למנוע מעצמו. וכבר בארו הפילוסופים שהחוק הראשי שהוא שורש לחכמת המידות, הוא שירצה שכל מה שיעשה יהיה חוק כולל. רוצה לומר שבאם ירצה שיגיע רע לחברו במקום שעל ידו יקבל הוא תועלת. ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל. שאז יהיה החוק הזה לכולם להפסיד לחבריהם בשיגיע להם מזה תועלת. וזה ודאי לא יכון בעיניו שיגיע איש אליו הפסד בעבור תועלת עצמו ובזה ימנע גם הוא מעשות לחברו. וכן אם יש בידו להועיל לחברו וימנע מזה, ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל שאז גם כל האנשים ימנעו מהועיל לו. וזהו שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה.
אולם הפילוסופים המעיינים שאלו על זה הכלל שחוק זה הוא עדין בלתי כולל, כי לפי זה יעשה הכול בסיבת תועלת עצמו. וראוי שיעשה כל מעשיו בעבור חוקי התבונה העליונה הכוללת מבלי יערב עמה תועלת עצמו
ומטעם זה העלה בן עזאי את הכלל לענין נשגב יותר, שסמך על 'זה ספר תולדות אדם' שכל בני אדם קשורים כגוף אחד. וכולם נבראו בצלם אלוקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים. שהראש יאהב את היד כמו את עצמו. וכמ"ש בן עזאי (אבות) אל תהי בז לכל אדם. ואמר (ברכות ו, ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כי בהיות כל אישי בני אדם כולם כאיש אחד, הגם שהשלם הוא הלב והסגולה. הנה כל ההמון הם כבשר גידין ועצמות ועור וסחוס שבגויה שמקיפים על הלב וסוככים עליו. והלב ירגיש בחסרון כל אבר ובחליו והפסדו אף במכאב העור או בדל אזן. ובזה ירצה האדם להאדם מה שירצה לעצמו כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. (מלבי"ם ויקרא ח)
שני יהודים בעלי עסקים באו לפני כדי לבקש עצה בענייני עסקיהם. האחד נראה היה כשומר תורה ומצוות, ואילו לבושו של השני הראה כי אין בו אמונה בה' ובתורתו
כשנכנסו לחדרי קמתי ממקומי, ניגשתי לסוחר שאינו מאמין בה' וחיבקתי אותו. הסוחר המופתע, התפלא לפשר מעשי ואמר לי: "כבוד הרב, אינני מאמין באלוקים"
"אף על פי כן – יהודי אתה, בנו של מלך מלכי המלכים!" השבתי לו, "וגם אם כעת אינך שומר תורה ומצוות ואינך מניח תפילין, על כל פנים אביך או סבך ודאי היו שומרי תורה ומצוות, ובעזרת ה' יתברך גם אתה או בניך תשובו לדרך הישר"
לאחר מכן התייעצו עימי השניים בענייני העסקים שבשבילם באו, ואני הענקתי ליהודי המאמין ברכה הגונה. כשראה זאת חברו – ביקש לשוחח עימי ביחידות, ואז ביקש גם הוא ברכה הגונה כמו הברכה שברכתי את ידידו
הנחתי את שתי ידי על ראשו וברכתי אותו מעומק לבי. היהודי התרגש מאד, דמעות זלגו מעיניו ובפרץ של התעוררות אמר שהוא רוצה להניח תפילין ולשמור מצוות. הדרכתי אותו כיצד לעשות זאת, כיצד להתקרב לה' יתברך וכיצד לקיים את דברי התורה ומצוותיה
פגישה זו לימדה אותי לימוד גדול – כיצד מעשה קטן של גילוי חיבה ואהבת חינם ליהודי – השפעתו מפתיעה ומרחיקת לכת, שהנה הובילה את היהודי לחזרה גמורה בתשובה.
באחד הימים בהם קיבלתי קהל בא לפני בחור שניכר היה שהשקיע מאמצים רבים בכדי לשוחח עימי: תחילה נסע דרך ארוכה עד שהגיע אלי, ובהמשך, בגלל התור הארוך של הממתינים – נאלץ הבחור לחכות זמן רב עד שהתאפשר לו להיכנס לחדרי
כיון שהבחנתי במאמציו המרובים, חשבתי לעצמי שבודאי הגיע הבחור לבקש ברכה עבור עצמו. "מן הסתם ניצב הוא בפני מציאות קשה שמניעה אותו להקדיש זמן ומאמצים כה רבים כדי לפתור אותה". אך כשסיפר לי על הבעיה שבגללה התאמץ כל כך – התברר שהוא טרח בשליחותו של חבר, והברכה שביקש כלל לא הייתה עבור עצמו, אלא עבור חברו
ברכתי את חברו כפי שביקש, והייתי בטוח שלאחר מכן ינצל הבחור את ההזדמנות ויבקש ברכת הצלחה גם עבור עצמו - עבור הבעיה הגדולה שעבורה טרח כה רבות.
אך לא! התפעלתי לגלות עד להיכן מגיעות מידותיו הנעלות ואהבת הבריות שלו: כשסיים את העניין שלשמו נשלח – קם הבחור ממקומו, הודה לי ופנה ללכת
בשלב זה הבנתי ללא ספק שכל מעשהו היה לשם שמים בלבד, בלי כוונות אישיות, וודאי ישלם לו הקב"ה על כך שכר מרובה. הוא שימש עבורי דוגמא לחוסר אנוכיות, להתמסרות והקדשה רבה למען הזולת.
המאפשר לכם לאמץ אברך להצלחה, לרפואה שלמה, או לעילוי נשמת קרוב יקר.