המעשה הבא ארע עימי רק פעם אחת בחיי, אולם אני למדתי ממנו מוסר השכל גדול.
מעשה היה באישה שבאה לפני וביקשה ממני ברכה עבור הכלב החולה שלה.
הופתעתי מאד מהבקשה המשונה ואמרתי לה: "גברת, יש לך בנים? אולי אברך אותם".
אך האישה השיבה: "רבי, הבנים שלי ברוך ה' בקו הבריאות, ואילו הכלב שלי חולה. הוא זה שזקוק כעת לברכה של הרב ולא בניי".
למרות שאינני נוהג לחלק ברכות לבעלי חיים, כיון שראיתי שהאישה מתעקשת שאברך דווקא את כלבה – נתתי לה ברכה כפי שביקשה.
אולם במשך זמן רב התדהמה והפליאה מבקשתה לא עזבו אותי. במקום לבקש שאברך את בני משפחתה לשמירה ולהצלחה שכן איננו יודעים כלל מה ילד יום – במקום זאת ראשה של האישה היה שקוע כל כולו רק בבריאות הכלב שלה והיא התעקשה שאברך רק אותו.
אך במחשבה נוספת על האישה ועל כלבה החולה, הודיתי לה בלבי על בקשתה המוזרה שהביאה אותי למחשבת מוסר.
כפי שידוע, יצירתו של האדם הראשון הייתה ביום השישי לששת ימי המעשה, היום שבו נבראו גם בעלי החיים. ועלתה בראשי שאלתו של האברבנאל – מדוע לא נתייחד יום בפני עצמו לבריאת האדם? מדוע האדם נברא ביום אחד עם בעלי החיים?
האברבנאל משיב תשובות רבות לדבר, ואחת מתשובותיו היא:
בכל יום הקב"ה ברא נבראים בעלי מכנה משותף, לכל הנבראים של כל יום הייתה מעלה מסוימת שקיימת בכולם. ביום השלישי – הצמחייה, ביום רביעי – המאורות ברקיע וכן הלאה.
והנה, ביום שישי נראה לכאורה שישנה סתירה בדבר. שהרי האדם שנברא ביום שישי ביחד עם החיות, שונה מהחיות בכך שהוא בעל בחירה שיכול להימשך אחר שכלו ולהיות כעליונים ויכול להימשך אחר החומריות שבו ולהיות כבעלי החיים, ולמרות זאת הקב"ה ברא אותו ביום אחד עם בעלי החיים.
אלא הקב"ה רצה ללמד את האדם שלא יחשוב שהחיות שונות ממנו בדרך הטבע שלהן, באופן קיומן ובאופן מיתתן. "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג, יט) – בענין הגוף אין הבדל בין האדם לבהמה. כי הכל הבל.
ההבדל הגדול הקיים בין האדם לבהמות הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן – סופו יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.
