באחד הימים נכנסתי לבית המדרש עטוף בטלית
כיון שהטלית הייתה מונחת על ראשי, מראה פניי היה מוסתר מעט, וקשה היה לזהות אותי
בכניסתי, נשמע לאוזני שיר זמר שאינו תואם לרוח התורה, שאחד ממתפללי בית הכנסת זמזם לעצמו בתוך בית הכנס
סובבתי את פניי לעברו בתוכחה, וכשהיהודי הבחין בפניי הוא הפסיק מיד מזמזומו וביקש את סליחתי: "לא ידעתי שכבוד הרב הגיע"
כיון שהיינו בבית הכנסת, לא רציתי להכלימו על מעשהו ולביישו על כך ברבים, ולכן שאלתי אותי בלשון עדינה
"ממני אתה מתבייש ואינך מעז לשיר שירים מסוג זה. אך מה עם הקב"ה? ממנו – שמלוא כל הארץ כבודו אינך מתבייש? ועוד אתה מעז לזמזם שיר לא ראוי זה בבית הכנסת, שהוא מקום שכינתו? היכן יראתך מהקב"ה? היכן הבושה שלך ממי שברא אותך ומחיה אותך בכל רגע ורגע?"
כך הוכחתי אותו וקיוויתי בלבי שדברי התקבלו על לבו וגרמו לו להתחזק ביראת שמים
