אמו של נשיא הישיבה בליאון שבצרפת, מר גבריאל אלבז שליט"א, הינה אישה צדקנית במיוחד אשר זכתה והגיעה לגיל זקנה ושיבה. למרות גילה המופלג, כאשר הייתה מנקה את ביתה לפסח – הייתה עושה זאת בהידור ובהקפדה רבה, כאילו הייתה צעירה לימים ובעלת כוח רב.
באחת הפעמים שבעל הבית ראה אותה מתאמצת להגעיל את השולחן שבביתה כמנהג המחמירים, והבחין בפניה בעייפות ובחולשה, הוא הציע לה לחדול מעט מעבודתה הקשה.
האישה הצדיקה סירבה, ובעל הבית שאל אותה בפליאה עצומה: "החמץ הזה אינו ראוי למאכל כלב, ומדוע אם כן את מתאמצת כל כך לבערו?"
אך היא השיבה לו: "פסח! פסח! פסח!"
תוך כדי הניקיונות, כאשר לפתע היא מצאה חתיכת לחם במקום נסתר – אורו פניה כאילו מצאה אוצר, הנה היא זוכה לבער את החמץ מביתה!
כששמעתי על ההתרגשות הזו של האישה מקיום המצוה, חשבתי לעצמי שעלינו ללמוד ממנה עד היכן מגעת החריצות בקיום המצוות וההתלהבות בזמן עשייתן.
למרות זקנותה ולמרות עייפותה, אישה גדולה זו לא הפסיקה להתאמץ בקיום מצות ביעור חמץ בהידור רב.
איסור החמץ בבית הוא 'בל יראה ובל ימצא', ולכן לאחר שהוציאה מביתה את החמץ שנראה לעין – הייתה יכולה להסתפק בביטול החמץ שאינו נראה לעין. אך מאחר ואיסור החמץ באכילה הוא אפילו ב'משהו' – אותה אישה החמירה על עצמה גם באיסור 'בל יראה' אפילו ב'משהו', למרות שהחמץ שאולי נשאר בביתה כבר לא היה ראוי למאכל כלב.
וכל זאת היא עשתה מתוך הרגשת התלהבות ושמחה.
וודאי הוא שבשמים מחבבים מאד את ההתלהבות הזו מקיום המצוות ובעולם הבא היא תזכה על כך לשכר רב.
