וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז)
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה (קהלת ד, ב)
הוא אומר כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, הא כיצד? כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קודש הקודשים ודבקו שערים זה בזה, אמר כ"ד רננות ולא נענה, כיון שאמר 'זכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה, הרי - ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וגו', וכשנח נפשיה דדוד ביום השבת ושלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, הרי - כי לכלב חי טוב מן האריה המת.
ושבח אני את המתים שכבר מתו - אלו האבות אברהם יצחק ויעקב, מן החיים אשר המה חיים עדנה - זה משה. שהרי כשחטאו ישראל במדבר אמר משה כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, וכיון שאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב - מיד נענה (שבת ל, א)
והנה ידענו, כי לכל איש זמן קצוב וזמן ידוע שיכול לחיות כפי רוב החום והליחה התולדית, לא אש זרה וליחה נכריה, כי הוא הפך התולדות. והדבק בשם יחזק החום והליחה בכח הנשמה. ואז יחיה האדם יותר מהזמן הקצוב. וכן כתוב: יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. וכתוב בחצי ימיו יעזבנו, וכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא. והנה המת במלחמה או במגפה לא מת ביומו בזמן הקצוב, כפי תולדת החום והליחה, כי מחוץ באו לו מקרים. והנה, השם שדבק בו, יצילנו מכולם. ובתורה פן ימות במלחמה, אמר שלמה למה תמות בלא עתך. ואין זה הפך חכמת המזלות, כי דבר המזל תלוי בדברים רבים, כאשר אפרש בפ' ונפלינו אני ועמך. על כן כתוב הנני יוסיף על ימיך. ומה אוסיף עוד להאריך. (אבן עזרא שמות כג)
והנה זה ידוע ומובן אשר האדם בכללו הוא כדמיון נר ופתילה ושלהבת האחוזה בו, כי כל עוד השמן בנר תאחוז השלהבת בהפתילה ובכל רגע מחסר השלהבת מן השמן עד כי מוכרח לכלות לגמרי ואז תכבה. ורק אם יוסיפו בהנר שמן כפי השיעור שהחסיר ממנו השלהבת יהיה דולק תדיר בלא הפסק, וכן הוא האדם מורכב ביסודותיו וליחות החיוני שבו הוא כדמיון זה ובאכילתו והנאותיו מוסיף ליחות החיוני בעצמו מה שכח ויסוד האש מכלה ממנו, ואם האדם מגביר תשוקה וחמדה לאיזו דבר הרי הוא מגביר בעצמו כח יסוד האש שבו והרי הוא כמגדיל ומרבה השלהבת בהפתילה ומרבה לכלות הליחות שבו, ואם היה התשוקה שווה בשווה כההנאה שמשיג בזה הרי הוא מוסיף בעצמו כח כפי שיעור הנחסר לו, אבל אחרי שההנאה מעוטה הרבה מההשתוקקות הרי הוא כמרבה השלהבת בפתילה ושמן מוסיף בנר רק מעט לא כפי ערך השלהבת ובעל כרחו מוכרח להיות הולך וחסר עד כי כלה לגמרי. וזהו שנגזרה המיתה אחרי אכלו מעץ הדעת כי אחרי שנתרבה בו התשוקה יותר מכפי ערך ההנאה שמשיג בעל כרחו מוכרח להיות כן.... ורק אותם אשר ריצתם ותשוקתם לתורה ומצוה רק הם משיגים ההנאה כפי כח החמדה והתשוקה שלהם ונתווסף בהם הכח הנחסר להם על ידי תשוקתם ויגיעתם, וזהו שאמר הכתוב וקווי ה' יחליפו כח, דמה שנחסר להם על ידי רדיפתם ויגיעתם נתווסף להם כח חדש בהשיגם תשוקתם, וזהו לשון חליפין שמחליפין כח בכח וע"כ ירוצו ולא ייגעו ויחיו לנצח. (בית הלוי בראשית פ"ב)
