מידי שנה עורכים אנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות מסע תפילה והתעוררות בקברי צדיקים באירופה ולמסע מצטרפים אנשים רבים מכל קצוות תבל ומכל שכבות העם.
באחת השנים השתתפה במסע קבוצה גדולה של עשירים מחו"ל, שביניהם נמנה גם אחד מעשירי תבל הגדולים.
במשך כל ימי המסע היטלטלנו באוטובוסים והתמודדנו עם תנאים פיזיים לא קלים ללא מיטה וללא שינה כמו שצריך, ולאחר כל זאת נסענו כולנו למרוקו, להילולת זקני הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א.
מה מאד התפלאתי כאשר לאחר כל הנסיעות המעייפות ביקשו משתתפי המסע להצטרף אלי לארץ הקודש ליומיים נוספים של התחזקות והתעלות.
כששאלתי את אחד מבני החבורה, יהודי עשיר גדול אשר בבעלותו כעשרה בנקים: "הלא יש לך עסקים מסועפים, וכיצד אם כן אתה עוזב הכל ונוסע כך?" השיב לי היהודי: "העסקים שלי לא שווים כלום למול החוויה הרוחנית הגדולה והמיוחדת שהרגשתי ושחוויתי במסע זה, אשר השיא שלה יהיה כשנגיע לארץ הקודש".
כאשר נחתנו בארץ ישראל הייתה זו שעת עלות השחר. אני, שכוחותי נגמרו – פניתי מעט לנוח, אולם שאר בני החבורה נסעו מתוך התרגשות מיוחדת להתפלל תפילת ותיקין בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. זאת למרות הטורח והעייפות של השבוע החולף.
יהודים יקרים אלו לימדו אותי מהי אהבת ארץ ישראל. למרות עייפותם וחולשתם מהמסע המעייף שעברנו – הם לא ויתרו על הנסיעה לארץ הקודש, וכשזכו להגיע לארץ ישראל – הם לא התפנו לצרכיהם הגשמיים, אלא הרגישו בקדושה המיוחדת של הארץ ופנו לשפוך את לבם בכותל המערבי, מקום המקדש ממנו לא זזה השכינה מעולם.
