באחד מביקורי בארץ ישראל ישבתי עם מר משה מירלי הי"ו ויחד למדנו תורה. לפתע נשמע קול התפוצצות חזק, ובבהלה גדולה פניתי למר מירלי ואמרתי לו: "היה פיגוע!"
לצערי הרב לא טעיתי. כעבור רגעים ספורים נשמעו צופרי האמבולנסים אשר מיהרו למקום הפיגוע על מנת להעניק טיפול רפואי ראשוני לנפגעים הרבים.
עם חלוף השעות נודעו מימדי האסון, ואנו שמענו על מספר ההרוגים והפצועים מהפיגוע הרצחני באוטובוס.
כאב האובדן והשכול בעם ישראל היה גדול. אולם תוך כדי כך הבחנתי בעובדה מעניינת – שלמרות הפיגוע הקשה שארע, החיים בארץ ישראל המשיכו לזרום כרגיל. ברחובות התהלכו אנשים רבים, בתי הקפה והמסעדות שרתו כרגיל את כל לקוחותיהם, החנויות נותרו פתוחות כשהן מלאות בקונים לרוב ואפילו האוטובוסים המשיכו להיות מלאים עד אפס מקום.
אמנם רבים מהנוסעים בתחבורה הציבורית חשבו בלבם – אולי ח"ו לא נגיע למחוז חפצנו, שמא אוטובוס זה מכיל ל"ע גם הוא מחבל חסר לב. אך מחשבות אלו לא מנעו אותם מלהשתמש בתחבורה הציבורית, ותושבי הארץ המשיכו לצאת מהבית ולחיות את חייהם הרגילים מתוך אופטימיות ושמחה.
בזיכרוני חלפו פיגועים שונים שאירעו בצרפת – כשלאחריהם האנשים בצרפת נכנסו לפחד ולחרדות, סירבו לצאת מבתיהם ולפני כל יציאה חשבו – האם הכרחי לצאת כעת מן הבית או שמא אין הדבר הכרחי?! וכששמעו על פיגוע שהיה במרוקו – כבר לא רצו כלל להגיע להילולא שנערכה במרוקו.
לעומת זאת בארץ ישראל – למרות שהובאו לקבורה ביום הפיגוע חמישה עשר קרבנות הפיגוע הי"ד ואל בתי החולים הגיעו כשבעים פצועים – בכל זאת המשיכו כולם לחיות את חייהם כרגיל.
גם יומיים לאחר מכן, כשהגעתי להתפלל בכותל המערבי בשעת לילה מאוחרת מאד – נדהמתי לגלות שהמקום מלא באנשים אשר באו להעתיר לפני יושב מרומים, ולא נראה היה שאי מי חושש להיות במקום עם הרבה אנשים.
זהו כוחה של ארץ ישראל. הקב"ה הבטיח שבאדמת ארץ הקודש תהיינה תמיד שמחת חיים, המשכיות ותקווה לטוב מתוך ידיעה והרגשה ש"אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר" (תהילים קכז, א), ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
