באחת השנים ביקרתי במחנה המוות "אושוויץ" שבפולין. מחנה זה היה אחד ממחנות ההשמדה שהנאצים ימ"ש השתמשו בהם בזמן מלחמת העולם השנייה להשמדת העם היהודי ר"ל וגרמו בכך לשואת יהודי אירופה.
בראותי את מראות המחנה האיומים כמעט שנטרפה עלי דעתי.
התמונות הקשות שצולמו באותן שנים מהן נראות פניהם הסובלות של העצורים הרזים במחנה, ערימות הנעליים ושאר פריטי הלבוש של הנרצחים, אשר מעידים קבל עם ועולם על הפשעים החמורים שנעשו על ידי העם הגרמני בימי מלחמת העולם השניה, וכן כל שאר הממצאים במחנה המתעדים את השואה האיומה – מי יוכל לראות את כל אלו ולהישאר אדיש?!
באותה עת היה במקום אדם שתפקידו היה להסביר למבקרים במחנה את אשר ארע באותם ימים נוראים.
פניתי אליו ושאלתי אותו: "כמה יהודים היו במחנה?"
"כאשר תנורי השריפה לא עבדו – היו במחנה לעיתים אף למעלה ממאה אלף יהודים בתוך הצריפים", השיב המדריך.
לפיכך המשכתי ושאלתי: "וכמה שומרים גרמניים שמרו עליהם?"
המדריך חשב, והשיב שהיו רק כמה מאות חיילים גרמניים אשר שמרו על אלפי האסירים.
כששמעתי את תשובותיו התקשיתי להבין: "אם מספרם של היהודים האסירים היה כה רב ביחס למספר הגרמנים ששמרו עליהם – למה הם לא ניסו למרוד בשומרים? הרי במספרם הרב היו יכולים בקלות לנצח את אויביהם, ובמיוחד כשידעו שהולכים הם להיהרג בחנק ובשריפה. למה הם לא ניסו להתקומם ולמרוד?"
המדריך שתק ולא ידע להשיב על שאלתי ההגיונית.
לפיכך קראתי בקול גדול: "אין עצה ואין תבונה כנגד רצון ה'".
אין כל תשובה הגיונית ושכלית לשואה האיומה. וככל שנשאל יותר שאלות – כך תהיינה פחות תשובות. המצב הנורא אליו הגיע העם היהודי באותן שנות זעם והסתר פנים – בא לנו בגלל שחטאנו, עווינו והרשענו.
וכעת, ממרחק כה רב של שנים – כשעומדים אנו על האדמה הארורה שבה נעקדו אחינו בית ישראל על קידוש ה', אין זאת אלא למען נדע כי ליהודי אין כל אפשרות לברוח ממציאות היותו יהודי. מי שנולד יהודי – סופו שימות יהודי. וכאשר בני העם היהודי שוכחים את המוצא שלהם וחפצים להידמות לגויים ולחיות כמותם – אזי הקב"ה נאלץ להכות בהם במקל חובלים ולהסתיר פניו מהם, עד שישובו אליו באמת.
אך למרות היותנו בגלות המרה בגלל חטאינו הרבים – רבים חסדיו של ה' יתברך שממשיך לשמור על עם ישראל בכל דור ובכל מצב בו הוא נמצא עד לבוא הגאולה השלימה במהרה בימינו. אמן.
