באחד מביקורי הרבים בקהילות היהודים בגולה, ניגשה אלי אישה הרתוקה לכסא גלגלים, וביקשה במר לבה:
"רבי דוד, אנא ברך אותי שאהיה בריאה. בעלי נטש אותי בגלל הנכות שלי, הוא מזלזל בי מאד וכבר חיפש ומצא לעצמו אישה אחרת שברצונו להינשא לה במקומי ורק מידי פעם הוא מגיע לבקרני. כשאמרתי לו באחד מביקוריו האחרונים שאיני זקוקה עוד שיבוא לבקר אותי, התפלא בעלי וטען כנגדי: 'אבל את משותקת ואני מרחם עלייך'.
איני זקוקה כלל לרחמים שלו. כל רצוני הוא שבעלי ייתן לי גט ואסתדר ללא עזרתו "הנדיבה". אולם את קרבתו של הקב"ה אני מבקשת ולעזרתו אני מצפה, שירפא אותי ממחלתי ומנכותי ויסייע בידי לשוב לחיים תקינים".
לשמע דבריה הכאובים של האישה, עודדתי אותה ואמרתי לה: "המשיכי להתפלל, ובעזרתו יתברך בזכות אמונתך תזכי להיוושע".
לאחר תקופה, כשביקרתי שוב באותה עיר ניגשה אלי האישה ושאלה אותי: "רבי, האם אתה זוכר אותי?"
כיון שלא הצלחתי כלל לזהות אותה, שאלתי: "מי את?" והאישה הזכירה לי כי הייתה נכה ומרת נפש שבעלה עזב אותה, ואילו כעת בחסדי שמים זכתה להירפא מנכותה, והיא צועדת על רגליה כאחד האדם.
שמחתי לראות את ישועת ה' לה זכתה האישה וחשבתי לעצמי שיש בכך לימוד עצום עד כמה עלינו להאמין בקב"ה, שבידיו נתונות כל היכולות הנצרכות להושיע את המאמין בו בלב שלם מכל צרה.
לאחר מכן פניתי לאישה ואמרתי לה: "ראי כמה הועילה אמונתך, ועד היכן פעלו תפילותייך בשמים, שהושיעו אותך מחרפה והוציאו אותך מצרה לרווחה".
