באחד מביקורי בקרב אחינו היהודים בגולה, לפני שעזבתי את המקום בדרכי לארץ ישראל, העניק לי ידיד כמתנת פרידה שני פירות מיוחדים במינם.
שמחתי מאד עם מתנתו המיוחדת, מעשה ידי הקב"ה להתפאר, ושמרתי את הפירות עד לשובי לחיק המשפחה.
את הפרי הראשון אכלנו כל בני המשפחה יחד בשבת קודש, ואילו את הפרי השני שמרנו, למרות טעמו הערב, להזדמנות אחרת שבה נאכל ממנו, כדי שאכילה זו לא תחשב לנו כאכילה של גרגרנות ותאוותנות.
בסופו של דבר הענקתי את הפרי השני לאדם אחר, משום שהרגשתי שאכלתי מהפירות הללו מספיק.
לאחר שהענקתי את הפרי הרגשתי כמה טוב להודות לה' על כל מה שברא בעולמו, וחשתי שבעצם הדבר שהתגברתי על תאוות האכילה שבתוכי, זכיתי לקדושה נוספת, שכן כאשר אדם מבטל מעצמו כל תאווה שהיא, הוא בא לידי קדושה, ומתקיימים בו דברי חכמים: "קדש עצמך במותר לך" (רש"י דברים יד, כא).
