יהודי תלמיד חכם וירא שמים בא לפני בבכי על שאישה גויה העובדת במשרדו כמעט והכשילה אותו בעבירה חמורה. הוא סיפר שברגע האחרון לפני החטא הוא תפס את עצמו פתאום וברח מהמשרד.
במר לבבו בכה ואמר: "כיצד הגעתי למצב כזה? הרי אני עוסק בתורה, מדקדק במצוות, שומר על ההלכה קלה כבחמורה, ואיך אם כן הגעתי לשפל כזה?"
סיפורו כאב לי מאד ובניסיון לעודד את רוחו השבתי לו: "ראשית, אל נא תבכה ואל תכנס לייאוש. כי זוהי דרכו של היצר – לייאש את האדם ולומר לו שאין דרך תשובה על חטאיו, ובכך היצר גורם לאדם להתדרדר עוד יותר, ר"ל. על כן עליך להתחזק ולדעת שעשית מעשה גדול בכך שברחת ברגע האחרון ולִזְכוּת גדולה ייחשב לך הדבר.
אולם עליך להקפיד מאד בזמן היותך במשרד שלא להגיע שוב לידי ניסיון זה, כי מי יודע אם גם בפעם הבאה תזכה להינצל מן החטא.
ומה ששאלת כיצד ארע לך כדבר הזה בהיותך חרד לדבר ה', הרי אין ספק שזאת משום שעברת על מצות "ייחוד" וכך כמעט ונכשלת בחמורה שבעבירות ר"ל.
ודע, שרק זכות התורה שאתה לומד והוגה בה היא שהצילה אותך, כפי שמובא בגמרא בסוכה (נב, עב): "תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ". כלומר, כאשר היצר הרע תוקף את האדם – על האדם למשוך את היצר לבית המדרש ומכוח התורה הקדושה שבבית המדרש, היצר הרע נמס או מתפוצץ ועוזב את האדם לנפשו.
