באחד הימים התקשרה אלי אישה צעירה וביקשה ממני שאברך אותה בזכות אבותי הקדושים בברכת הצלחה בלימודיה.
"האם את נשואה?" שאלתי אותה.
"כן" השיבה האישה "אני נשואה כבר שנתיים ימים".
"האם יש לך ילדים?" המשכתי ושאלתי.
האישה השיבה: "לא. בגלל עומס הלימודים והלחץ הגדול שיש לי בלימודי המקצוע שלי, אני דוחה לעת עתה את הבאת הילדים, ובעזרת ה' לאחר שאוציא תעודה ואתבסס במקום עבודה – אז אביא ילדים לעולם".
גערתי באישה הצעירה ואמרתי לה שטעות חמורה בידה. אין לה כל רשות למנוע את עצמה כעת מללדת ילדים מפאת עומס לימודיה. ובכלל, מפתח הפרנסה נתון בידי הבורא לבדו, ומי ערב לה שתזכה למצוא מקום עבודה בקלות ולהתפרנס בכבוד?
ונניח שתמצא עבודה, מי יודע האם לאחר שתתבסס בעבודתה – עדיין תרצה להביא ילדים לעולם?
מלבד זאת, מי מאיתנו יודע האם היא תזכה להביא ילדים לעולם? וכי הדבר תלוי בה לבדה? הרי גם מפתח חיה נתון בידי הבורא, רק הקב"ה הוא הנותן לבני זוג ילדים ואין הדבר נתון בידיו של אף נברא. עלינו רק מוטלת חובת ההשתדלות – וכל השאר נתון בידי שמים.
אותה אישה שומרת תורה ומצוות הייתה, וכאשר שמעה את דברי היא התנצלה ואמרה שלא ידעה כלל שכאשר היא מנעה מעצמה מלהרות וללדת היא עשתה דבר אסור. כעת, כשהארתי את עיניה בעניין היא מבינה שפעלה באופן שאינו ראוי, ותשתדל מהרה לתקן את שעוולה מחוסר ידיעה.
