באחת השנים בא לפני יהודי שהכרתי מפריז וביקש ברכה לזווג הגון.
ברכתי אותו בזכות אבותי הקדושים זיע"א, ולאחר מכן שאלתי אותו מהם מעשיו בחייו.
היהודי לא רצה לענות על שאלתי, ורק אמר שהוא עובד למחייתו.
כיון שהפצרתי בו שוב ושוב שיספר לי על תחום עיסוקו, היהודי סיפר לבסוף שהוא עובד בעבודה הקשורה בהכשלת הציבור בחמורה שבעבירות.
נחרדתי לשמוע את הדבר וגערתי בו בחומרה על עיסוקו הנורא. אמרתי לו שבמעשיו אלו הוא מתחייב כרת, והזהרתי אותו שאולי לעולם לא יזכה ללדת ילדים, ואם יהיו לו ילדים – מי יודע אם יזכו לחיות, ואף הוא עצמו עלול למות בקיצור ימים ושנים.
אמרתי לו: "דע לך כי את כל העבירות הקב"ה מוכן לסבול והוא מאריך אף עד שהאדם ישוב עליהן בתשובה, אולם את עוון גילוי עריות שנאמר בו 'ייהרג ואל יעבור', ספק גדול אם הקב"ה ימשיך לסבול עוד זמן רב, ואולי חס ושלום תתחייב במיתה בקיצור ימים ושנים. שהרי ידוע הדבר שרוב הגזרות והאסונות שבאים לעולם הם בעוון חוסר צניעות וגילוי עריות". כך הוכחתי אותו.
והוספתי: "שמע לעצתי, חדול מיד מעיסוק נורא זה שבחרת לעצמך ושוב על מעשיך הרעים בתשובה שלמה!"
היהודי האזין לדברי ואמר שהוא יחשוב על כך.
כעבור מספר חודשים פגשתי שוב את אותו יהודי והוא אמר לי: "רבי דוד, אני מתבייש לראותך, אולם רציתי שוב לבקש ברכה".
"האם עזבת את עבודתך הנוראה? האם השתנית במשהו?" שאלתי אותו.
היהודי השפיל את עיניו והשיב שעדיין לא עזב את מקום עבודתו משום שזוהי פרנסתו, וקשה לו לוותר עליה.
נדהמתי בפעם השנייה וגערתי בו: "האם לזאת ייקרא פרנסה? הרי הכסף היוצא ממנה הוא כסף טמא ומלוכלך, אינני יכול להעביר את כספך לבני אדם, כסף שנוצר ממקור כל כך לא כשר".
כך ניסיתי לגרום לו לחדול ממעשיו, אולם לצערי הרב היהודי לא שמע לי.
לאחר תקופה שמעתי שהיהודי חלה במחלת ה"אֵייְדְס" שהיא כידוע מחלה קשה מאד, וכתוצאה מחוליו הנורא הוא נאלץ בראש ובראשונה להפסיק את עבודתו ולהפסיד את כל מה שיגע בו.
כאשר פגשתי בו בימי חוליו הוריתי לו להעביר את כל כספו לצדקה והוכחתי אותו שישוב בתשובה גדולה על מעשיו. שהרי כעת הוא רואה בעיניו ממש כיצד עיסוקו הנורא הביא עליו את המחלה הקשה הזו שגורמת לכך שלא יוכל להתחתן ולהביא ילדים לעולם, ומי יודע אם אי פעם יזכה להחלים ממנה.
לדאבון הלב, מחלה נוראה זו הכריעה אותו והוא נפטר במצב של כרת וערירי, צעיר לימים וללא צאצאים אחריו.
אולם לקח גדול נותר בלבי ממעשיו ומעונשו של היהודי, כפי שנאמר בקהלת (יב, יד): "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". העולם איננו הפקר, ועל כל מעשה לטוב ולמוטב נבוא במשפט לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל כן עלינו להכין את עצמינו לכך ולנהוג בהתאם.
