בימי נעורי ארע עימי המעשה הבא עם כ"ק אבא זיע"א אשר לימדני לימוד גדול.
באחד הימים אבא זיע"א ואני עברנו בלכתנו דרך השוק במרוקו, ובאותה העת הייתה עונת פריחתו של צמח מסוים אשר מקובל היה להכין ממנו תבשיל עם בשר, והוא מאכל מזין ומשובח.
למרות שאבא זיע"א היה פרוש ומובדל מכל תאוות העולם הזה, מנהג היה בידו להודות ולברך את ה' על כל דבר חדש שברא בעולמו. ולכן ביקש אבא זיע"א שיכינו בעבורו את התבשיל מהצמח הזה, כדי שיוכל לברך עליו ברכת "שהחיינו".
כאשר הוגשה לפני אבא הצלחת ובה המאכל המזין והמשובח, אבא טעם ממנו טעימה קלה ואחר כך הרחיק את הצלחת מעליו.
בראותנו זאת התפלאנו על כך שאבא הסתפק בטעימה בלבד, וניסינו לדחוק ולהפציר בו שיסיים את אכילת המאכל המזין. אולם אבא עמד על שלו והודיע לנו חד משמעית שבכך שטעם מן המאכל וברך עליו "שהחיינו" – בזה תם כל עינוגו ממאכל זה. לאחר שברך והודה לה', כבר אין לו כל צורך להמשיך וליהנות מן המאכל המשובח.
פרישותו של אבא זיע"א מהתאוות החומריות הותירו בי רושם גדול, ובכל עת אני משתדל ללכת בדרכיו ולהמעיט בעינוגי הגוף הגשמיים, ולהרבות בעינוגי הנשמה הרוחניים.
