מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' (משלי יח, כב)
רבי יודן אמר אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם, הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה. מה טעם - מושיב יחידים ביתה. (בראשית רבה תולדות, פרשה סה)
מטרונא שאלה את רבי יוסי לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו, אמר לה לששה, ומאותה שעה במה הוא עסוק, אמר לה יושב ומזווג זיווגים איש לאשה ואשה לאיש. אמרה לו אם הדבר קשה, יכולה אני לזווג מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת. עשתה כך, עמדו והכו אלו את אלו ופצעו אלו את אלו, זה אומר אני נוטל את זו, וזאת אומרת אני נוטלת את זה. למחר שלחה וקראה לו וספרה לו כל הדברים. אמר לה אם הדבר הזה קל בעיניך, קשה הוא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. (ילקוט שמעוני תהילים רמז)
אמר רב שמואל בר רב יצחק, כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי - אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". [לפי מעשיו - צנועה לצדיק ופרוצה לרשע רש"י].
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן - וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר אלהי-ם מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. (סוטה ב, ב)
כל מי ששרוי בלא אשה, שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. ואמר רבי אליעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם, וכיון שנשא אשה עוונותיו מתפקקים. (טור תחילת אבן העזר על פי הגמ' יבמות סב, ב)
וסמכו ענין זה למה שאמר הכתוב אלהי-ם מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, כלומר כשם שהוצאת האסירים ממצרים היה בהשגחה מאתו יתברך כן הושבת היחידים והזווגים זה בזה הוא בהשגחה מאתו יתברך. (בית הבחירה למאירי שם)
כשהאדם לבדו בלתי זיווג, אזי היא 'עת רעה חרב לה' מלאה דם'. (ריקאנטי בראשית פרק ב)
ראשית חכמה היא ההכרה שאיש ואשה שותפים בנשמה אחת, למרות שהם בעוה"ז בשני גופים. כי דבקות הזווג, היא קשירת נפשם העליונה. שהרי כן נבראו תחלה גוף אחד דו פרצופים, ולא היה להם כי אם רוח אחת, וגם אחר היפרדם לשני גופים כך הוא ורוח אלוקים עליון שופע על שניהם כאחד, והיא דבקות אהבתם אמתית. ועל כן אם תבוא בגידה ביניהם, תוכרת הנפש הבוגדת ממקור חוצבה. (חתם סופר סוף גיטין)
