ברית 2
באחת השנים הוזמנתי להיות סנדק בברית מילה לתינוק יהודי בבואנוס איירס שבארגנטינה. לשם כך טסנו מלווי ואני מישראל לניו יורק, ומשם טסנו לארגנטינה.
כאשר עלינו למטוס בניו יורק בדרכנו לבואנוס איירס, מזג אויר היה קר מאד וסוער, מי הגשמים הציפו את הרחובות ושלגים רבים נערמו בשדה התעופה. על כן התעכבו כל הטיסות היוצאות משדה התעופה, וכיון שגם הטיסה שלנו התעכבה, נאלצנו להמתין עד לחידוש הטיסות.
שעות ארוכות ישבנו וחיכינו לפינוי השלגים, ולאחר שש שעות של המתנה עלתה בלבי פתאום המחשבה שאולי כל נסיעתנו הארוכה מישראל לארגנטינה היא לשווא, אם חלילה נגיע לברית באיחור.
אמנם ידעתי שבני המשפחה ימתינו לי במשך היום כולו עד שאגיע, אבל אם יתקרב זמן שקיעת החמה של היום השמיני להולדת התינוק ויראו שעדיין אני מתעכב מלהגיע – לא יוכלו עוד לחכות, וימולו את הרך הנולד גם ללא נוכחותי באירוע, וכך אפסיד את המצווה וכל נסיעתי תהיה לשווא.
כיון שהעיכוב לא היה בשליטתי ולא יכולתי לעשות מאומה כדי לזרז את הטיסה, עשיתי את השתדלותי בעניין והתפללתי לה' בכל לבי שיעזור לנו ויצליח דרכנו להגיע לברית בזמן.
בחסדי ה' הרבים הספקנו להגיע לאולם הברית סמוך לשקיעת החמה. בזריזות נימול הרך הנולד ואני זכיתי להיות הסנדק שלו. כשהסתיים האירוע התפללנו תפילת ערבית, ושבנו לעשות את דרכנו מבואנוס איירס לניו יורק ומשם חזרה לישראל.
מברית מילה זו למדתי מוסר גדול – הנה לצורך ההשתתפות בברית המילה מסרנו מלוי ואני את נפשנו והרחקנו כה רבות על פני הגלובוס מתוך דאגה עצומה להשתתף בברית בזמנה ובמועדה, אם כן באותו אופן עלינו למסור את נפשנו בעבור כל מצוה ומצוה שאנו מקיימים שתיעשה בזמנה ובאופן הראוי ביותר.
