באחד הימים הגיעה לאוזני השמועה שבנו של אחד ממזכירי איבד את עצמו לדעת ר"ל. אומנם היו למעשה גרסאות שונות, כאשר לפי אחת מהן – אנשי העולם התחתון איימו על חייו ורצו להרוג אותו ולכן הוא שם קץ לחייו בעצמו, ולפי גרסא אחרת הבחור לא התאבד אלא מרוב פחד מאויביו נפל מהחלון ומת.
על כל פנים כששמעתי על מותו של הבן הצטערתי מאד ונסעתי להשתתף בלוויית הבחור.
כאשר הגיעה גופת הנפטר לעיר ליאון, נתקבצו ובאו למקום רבים מחבריו מהעיר ניס, ואני נשאתי בפניהם ובפני ציבור המלווים דברי הספד והתעוררות.
לאחר ההספד ניגש אלי אחד מחבריו של הנפטר ותוך כדי נפנוף באקדח שבידו אמר לי: "כבוד הרב, אם אני אתפוס את מי שאיים על החבר שלי – אני אהרוג אותו באקדח הזה שבידי".
נבהלתי לשמע הדברים החמורים ואמרתי לו: "אנא ממך, השאר את הנקמה לקב"ה שעליו נאמר "א-ל נקמות ה'", ואל תיגע כלל בכלי נשק זה, שמא ח"ו נשק זה יפעל נגדך. עכשיו אנו בגלות, אין לנו בית מקדש, אין לנו כהן גדול ואין לנו סנהדרין שתדון בדיני מיתה. כלי נשק אינו משחק ילדים, ועל כן אל תעז להשתמש באקדח שום שימוש שהוא. זרוק את האקדח או שתחזירו מיד למי שנתן אותו בידיך!"
אך הבחור לגלג על דברי ולא השיב את האקדח לבעליו.
שבועיים לאחר מכן נודע לי שהוא ירה בעצמו באקדח שהיה ברשותו.
הצטערתי מאד לשמוע שהוא לא התייחס לעצתי ולדברי המוסר שהשמעתי באוזניו, וכאב לי בלבי על שהוא איבד את חייו בעולם הזה ואולי גם בעולם הבא.
