תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע (משלי יג, יט) 

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה על האדם שלא ימשך אחר התאוות אלא שיכניע אותם ויסלקם מעליו, כי כל המסלק אותם מעליו ומתגבר עליהן הנה הוא במדרגת מלאך, וכל המגביר תאוותיו עליו הנה הוא במדרגת בהמה, שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כלן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים: שכליים וארציים, שכליים הם הנבראים העליונים שהם שכל גמור נבדל מן החומר, ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי חיים שהם חומר גמור אין בהם שכל. ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם אלו בשכל ואלו בטבע, וכל אחד מהם מוכרח בפעולתו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד מהם, ולפיכך חייבה החכמה לברוא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם משותף משניהם והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, בשכל כמין השכלים הנפרדים ובטבע כמין הארציים, וזהו האדם, והיתה פעולתו שכלית וטבעית לא הכרחית בשני חלקים כי אם רצונית, שהרי הבחירה והרצון בידו שימשך לאיזה צד שירצה אם אחר השכל או אחר הטבע שהוא התאוה, ואם הוא זריז ויצא ונלחם בתאוות ההם הנה נתפשט מהחומר ובא במדרגת מלאך, ואם ימשך אחריהם הנה נתפשט מן השכל ובא במדרגת הבהמה, כי כן אדם הראשון עד שלא חטא והתאוה תאוה היה מלאך ה' צבאות, כלו שכל גמור יפה ומום אין בו, והיה ראוי שיחיה לעולמים כאחד מן המשרתים העליונים, והונח בגן עדן הארץ שהוא מבחר המקומות, וכיון שחטא ונמשך אל התאוות נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר ואז גורש מן הגן ונתן לו העשב למאכלו כבהמה. 

ועל כן ראוי לכל משכיל לשבר תאותו ולהכניעה, ושיהיה שברון התאוה לנפש השכלית דבר ערב. ועל זה אמר שלמה בכאן: "תאוה נהיה תערב לנפש", התאוה הנשברת דבר מתוק וערב לנפש המשכיל. (רבינו בחיי ויקרא פרק יט פסוק ב) 

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. (אבות ד, כא) 

עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. (תנא דבי אליהו כו) 

מעשה שהיה באדם שחשבוהו לאיש מופת ולא ידעו מהיכן כוחו - מהקדושה או מהטומאה, ושאלו להגאון המלוב''ן רבי יוסף קודו זצ''ל, וענה: התבוננו בו בשעת אכילתו. וראו שאכילתו מרובה ובתאווה. וכשסיפרו לרב הנ''ל, ענה להם: הרחיקו עצמכם ממנו דוודאי הוא מהסיטרא אחרא. ולבסוף נתגלה שהינו אדם חוטא ורשע. (החיד''א, שמחת הרגל, רמז מצה) 

המאכל והמשתה כשניקו מכל אסורי האכילה, הנה מותרים הם. אמנם, מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר דברים רעים. כל - שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאד ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה, מה שהיה נפטר מכל זה - אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה. (מסילת ישרים פרק יג) 

ראיתי מראש המחנכים שהזהירו לבל ישריש בלב הנער המתחנך תאוה שבעבורה ייטיב דרכו, כגון כבוד, שבסוף תטבע חכמתו בים של כבוד ותאוה, וכן במעשה דאלישע בן אבויה במדרש רבה רות, שאביו התעורר ללמדו כשראה הכבוד של התורה. וחז"ל הזהירו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמתוך הוא תנאי, פירוש בתנאי שיוכל לבא מזה לשמה. ויוצא לכם כמה צריך לעקור שורש הכבוד, אף שמתחלה היה צריך להשתמש בכבוד שיחזיק בחכמה. (חכמה ומוסר ר"ח) 

ובהגר"א מובא כתוב, כי אף על פי שכל פעולות האדם אף תנועה קלה שבקלות, יש לכל דבר ודבר כח מיוחד באדם שהוא המוליד לאותה הפעולה, אבל התאוה והכבוד הם המקור לכל הכוחות כולם. (רבינו ירוחם דעת תורה שמות בא עמוד ק) 

ליזהר מאד מאכילת תענוג. ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב לטומאה ויש אבי אבות - בטומאת הנפש של מילוי התאווה באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב לטומאה ואבי אבות הטומאה יחד. ואמרו חז"ל (גיטין ע, א), סעודה שהנאתך מרובה הימנה - משוך ידך הימנה. (חזון איש באגרת)